<h1>ראבי"ה סימן תתקמ"ב</h1>
<h2>דף סז:</h2>
אמר שמואל, קישות שהתליעה באביה אסור. פסק רבינו שלמה בתשובות ורבי' יב"א ור"ת דלית הילכתא כשמואל, אלא סמכינן אדיקא נמי, ואינו אסור אלא תולעים שבעיקר האילן, ולא תולעים שבפירות ולא זיזין שבעדשים ויתושין שבכליסין ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות, והכי הילכתא. ובלבד שלא יהא הפרי או הקטנית נקוב חוץ, דאז היה מיתסר משום השרץ השורץ על הארץ. והא דאיבעיא לן, פירש' לגג גרעינתא מהו, היינו לשמואל, ואנן לא קיי"ל כוותיה. וכן פסק רבינו שמשון הצרפתי. וכן דין תבואה נמי שנמצאו בה תולעים. ומורי פירש בספר היראים דאף לדבריהם אם נמצאו התולעים בתוך השומר של קיטנית, הקליפה החיצונה הארוכה הנופלת ע"י דישה, אסורה, דכיון דסופה להקשות הוי כמו אילן. דגרסי' בפ' כיצד מברכין [ל"ו ע"א], קורא ר' יהודה אומר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו, דכיון שסופו להקשות לאו פירא הוא, ומסקי' התם דהילכתא כשמואל. הילכך לפי פסק זה תולעים שבפירות ושבקטניות אפי' אם בשלם מותרים ואין צריך לשער בס', אבל אם ניקבו לחוץ צריך לשער, כדנפרש לקמן. ולדברי שאר רבותיי והלכות גדולות ושאלתות דרב אחאי פ' ויהי ביום השמיני שפסקו הלכה כשמואל, דקאי אמימר כוותיה, אפי' פיר' לגג גרעינתה ולא ניקב לחוץ אסורה, דכיון דסלקא לן בתיקו אזלינן לחומרא דהוי ספיקא דאורייתא. ושמעתי מפי רבותיי שהיו מחלקים, דדווקא תמרה שיש לה חלל גדול בין הפרי לגרעין שייך לומר פירש' לגג גרעינתה ולא בפירות אחרות, כדאמרי' בפ"ב דיומא [ע"ג ע"ב], כמוה וכגרעינתה, וגרסינן בירושלמי [שם ה"ב], זאת אומרת צריך למעך את חללה. וקשה לי לסמוך להקל על סברא זו, דגג תמרה דנקיט איכא למימר משום דאברייתא קאי, דקתני בה, ותולעים שבתמרה. ואם נתבשלו פירות הרבה ביחד ונמצא באחת או בשתים ושלשה תולעים, למר בניקב לחוץ ולמר אפי' בלא ניקב לחוץ, נ"ל דצריך לראות הפרי שנמצא בו. אם הפרי גדול, שיש בו ס' כתולעת הנמצא בו, בטל טעם השרץ, וזורק התולעת ואוכל אפי' הפרי הנמצא בו התולעת, ויקלוף מעט מבפנים, וכל שכן השאר. ואם הפרי או הקטנית קטן, שאין בו ס' כתולעים הנמצא בו, נעשה כולו חתיכת איסור וצריכים ס' במים כנגד כל הפרי. אבל שאר פירות לא מהני לבטל, לפי מאי דנהגינן כדפסק רש"י דמין במינו לא בטיל, וסלק את מינו כמי שאינו, ומבטלים במים שאינו מינו. ואותו הפרי שנמצא בו הוי כלא ניער וכיסה, שבתחלה נכנס בו האיסור, ואם יש ס' כנגד כל פרי הנמצא בו, זורק אותו והשאר מותר וגם הקדירה מותרת. והני מילי כגון שצינן המים הרותחים שנתבשלו בו עד שלא שפכם לחוץ, שלא נגעו שאר הפירות לפרי האסור בעודו רותח, אבל אם שפכם לחוץ בעודם רותחים (ו)הפרי שנגע בו לפרי האסור צריך קליפה, דעד השתא הוו מיא דהוו מבטלי טעם האיסור, אבל השתא דליתניהו [אוסר]. דתנן בזבחים בפ' דם חטאת [צ"ז ע"א], רקיק שנגע ברקיק וחתיכה שנגעה בחתיכה לא כל הרקיק וחתיכה אסורים, אינו אסור אלא מקום שבלע. וילפינן בגמ' מדכתיב [ויקרא ו'], כל אשר יגע בבשרה יקדש, להיות כמוה, שאם פסולה היא תיפסל ואם כשירה היא תאכל כחומר שבה. וע"כ התם לא מיירי כשנתבשלו, דהתם לא שייך קליפה, אלא כגון שלאחר שעירן לחוץ הרותחין נגעו, דאיל נזיר ע"י בישול הוא, דהא גמרי' מיניה בפ' גיד הנשה [צ"ט ע"א] למר בק' ולמר בס', וכן אם נגעו ברותח דצלי. ורקיק נמי, לאחר שטיגנם במחבת נגעו זה בזה. ואע"ג דבפ' אלו עוברין בפסח [מ"ה ע"א] מייתי לה ואמרי דחטאת ונזיר הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, היינו דוקא לענין היתר מצטרף לאיסור, אבל לשאר דברים מלמדים. ואם נגעו בו טובא כולהו צריך קליפה. ואם רק באחד או ב' נגע ואין ידוע איזהו ונתערב בשאר, קיי"ל כל דבר שלא אוסר ע"י בישול ונותן טעם אלא בתערובת בעלמא כמו איסור שנתערב בהיתר הילכ' חד בתרי בטל. וכן פסק רבינו שמואל ורבי' יב"א, ובלבד שלא יהא בריא או חתיכה ראוייה להתכבד בה אורחים. ובריא לא שייך הכא, שהרי (לא) קיבל האיסור מאחר. וגם נראה דלא הוי חשוב להתכבד בפרי אחד או ב' בפני האורחים. והאי פרי נמי שנמצא בו התולעת אם נתערב הוי ההוא פרי שלם חשוב בריה, שהרי מקבלת טעם התולעת נאסר ולא מעצמו, כאשר אפרש בענין דג טמא. הלכך ירא שמים יזהר כשמבשל דגים או ביצים או פירות שיצנן המים עד שלא יערה, פן תמצא בביצה אפרוח או שמא ימצא דג טמא או בפרי תולעת, ולא יאסרו זה את זה בנגיעה, דה"ל צונן בצונן ולא יצטרך לקלף דהשתא הוא דמהני שיעורא דששים. אבי העזרי.
